החלטה בתיק ע"ע 6541-01-13

השופט אילן איטח

1.   לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור משה עזרה ומר שאול ששון; תע"א 1442-09; 1491-09, 1493-09,  1494-09, 2961-09 ו- 3039-09) מיום 220.11.1, בו חויבה המבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים זכויות כספיות שונות בשל תקופת עבודתם אצלה וסיומה, ובכלל זה הפרשי פיצוי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי כלכלה, קצובת הבראה, פיצוי על הפרשות בחסר לחופשה וכן פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה. 

הרקע לבקשה:

2.   המבקשת הינה חברה קבלנית הפועלת בענף הבניין. המשיבים הם תושבי הכפרים "נובא" ו"צוריף", המצויים בשליטת הרשות הפלסטינאית, אשר החלו לעבוד אצל המבקשת משנת 2007 בתקופות שונות. המבקשים טענו כי עבודתם בשירות המבקשת הופסקה בפיטורים בלא הודעה מוקדמת, אשר באו לידי ביטוי באי חידוש רישיונות העבודה והשהיה בישראל. מנגד טענה המבקשת כי המשיבים הפסיקו להתייצב למקום העבודה ועל כך היא העבירה דיווח לשירות התעסוקה, אשר ביטל את תוקף רישיונות השהייה והעבודה של המשיבים בישראל.   

3.   בבית הדין האזורי התבררו, במאוחד, התביעות שהגיש כל אחד מהמשיבים נגד המבקשת לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, וזכויות סוציאליות שונות המגיעות להם, לטענתם, מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה שחל על היחסים בין הצדדים.

      בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיבים בעיקרה. בית הדין קיבל את גרסת המשיבים לפיה עבודתם הופסקה ביוזמת המבקשת, ללא מתן הודעה מוקדמת. בקשר לכך נקבע כי התנהלות המבקשת, אשר הביאה בפועל לסיום העסקתם של המשיבים בישראל, בדרך של מסירת דיווח לשירות התעסוקה על אי התייצבותם של המשיבים לעבודה, מבלי לברר עם כל אחד מהמשיבים את סיבת אי התייצבותו לעבודה- שקולה לפיטורים. עוד נקבע כי מועד סיום העסקתם של המשיבים בשירות המבקשת, לא תאם את מועד תשלום השכר בגין התקופה שקדמה להפסקת עבודתם בפועל. בנסיבות אלה ובהעדר כל אישור המתייחס לתשלום השכר למשיבים, קיבל בית הדין את גרסת המשיבים לעניין קיומו של חוב שכר המתייחס לחודש לפני חודש סיום העבודה ולחודש סיום העבודה.

      בית הדין קבע, בהסתמך על כלל החומר שהובא בפניו, כי דיווחי המבקשת לשירות התעסוקה הן ביחס לגובה השכר היומי והן באשר למספר ימי העבודה בחודש של המשיבים, לא משקפים את נוכחותם בפועל באתרי הבניה. לפיכך, קיבל בית הדין את גרסת המשיבים לעניין העסקתם בשכר יומי כמפורט בתצהיר שהגיש כל אחד מהם בממוצע של 20 ימי עבודה בחודש. כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים פיצוי פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בנוסף לכך חויבה המבקשת לשלם רק למשיבים 1, 3 ו- 4 הפרשי שכר, מאחר שיתר המשיבים לא כללו בתביעתם ובתצהיריהם טענה בדבר קיומו של חוב שכר נכון למועד ניתוק הקשר בין הצדדים. באשר למשיב 5 נקבע כי משנמצא שהוא עבד בשכר של 150 ש"ח ליום, בשעה שגובה שכר לעובד בענף הבניין בדרגת השכר הראשונה עמד על 168 ש"ח, הרי שהמשיב 5 זכאי להפרשי שכר בסך של 18 ש"ח ליום עבודה, לאורך תקופת עבודה של 26 חודשים בהם עבד בממוצע 20 יום בחודש.

4.   בית הדין קבע כי מאחר שנמצא כי המבקשת הגישה דיווחים חסרים לשירות התעסוקה המתייחסים לגובה השכר ולמספר ימי העבודה של המשיבים, הרי ששיעור ההפרשות לקרן הפנסיה באמצעות שירות התעסוקה היה נמוך משיעור ההפרשות בהן היה חייב המעביד מכוח הוראות הדין. לפיכך, קבע בית הדין כי המשיבים זכאים לפיצוי בגובה ההפרש בין ההפרשה לקרן הפנסיה על מלוא שכרם, לבין ההפרשה לקרן הפנסיה לשירות התעסוקה בפועל. בנוסף, קיבל בית הדין את התביעה לפיצוי בגין ההפרשות בחסר להבטחת זכות המשיבים לחופשה שנתית. עוד פסק בית הדין כי מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה שהיו בתוקף נכון לתקופת העסקתם של המשיבים בשירות המבקשת, המשיבים זכאים לדמי כלכלה וקצובת הבראה.   

תביעות המשיבים לתשלום דמי חגים, החזר הוצאות ביגוד ודמי נסיעה - נדחו. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת לשלם לכל המשיבים הוצאות בסך של 7,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.  

הבקשה וטענות הצדדים

5. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 21.1.13, דחה בית הדין האזורי את הבקשה ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שלפני.

6.   להשלמת התמונה אציין כי במסגרת תגובת המשיבים לבקשה הועלתה על ידי המשיבים טענה מקדמית לפיה הערעור הוגש באיחור. בהחלטתי מיום 21.2.13 בקשת המשיבים למחיקת הערעור הועברה לטיפול רשמת בית דין זה. כמו כן, במסגרת אותה החלטה הורתי על מתן צו לעיכוב ביצוע ארעי וחלקי של פסק הדין, למעט הסכומים שנפסקו בגין דמי הבראה, דמי כלכלה והוצאות משפט. זאת בתנאי שתשלום יתרת הסכומים שנפסקו (להלן - היתרה) יעשה בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית הדין את מלוא היתרה, ולחלופין ערבות בנקאית בסכום היתרה.

      בהחלטה מיום 21.2.13 קבעה הרשמת כי הערעור הוגש במועד ועל כן התיק הוחזר אלי למתן ההחלטה בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע.

7.   במסגרת הבקשה עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע של מלוא הסכום הפסוק ומציינת כי היא אף נכונה להפקיד בקופת בית הדין ערבות בנקאית, בגין חלק או מלוא הסכום הפסוק. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי אם יבוצע פסק הדין באופן מידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, המשיבים לא יוכלו להחזיר את הסכום הפסוק, בהיותם תושבי השטחים ברשות הפלסטינאית; למשיבים אין כל נכסים או רכוש בארץ ועל כן אין כל אפשרות להיפרע מהם; גובה הסכום הפסוק מהווה שיקול מהותי לעניין עיכוב ביצוע פסק דין כספי, ויש לשים לב לעובדה שמדובר בסכום גבוה וחריג בהתחשב בהעסקתם של המשיבים. 

8.   המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין התעלם מכך שהעסקתם של המשיבים הייתה כפופה לנוהלי משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה ושירות התעסוקה ועל כן מסקנותיו כי המשיבים פוטרו מעבודתם אינן יכולות לעמוד על כנן; בנסיבות בהן המשיבים לא התייצבו בצורה סדירה לעבודתם כפי העולה מדו"חות הנוכחות, וכי רישיונות העסקתם הוחזרו לשירות התעסוקה, הרי שהעסקתם הסתיימה בהתפטרות ולא בפיטורים, כפי שקבע בטעות בית הדין; המשיבים ביכרו שלא להתייצב לעבודה, בצורה פוחתת והולכת, ובהיקף הפחות מסף המינימום של נוכחות בניגוד לנוהלי משרד התעסוקה, עד שלא נותרה ברירה אלא להביא לסיום העסקתם הן במישור הכלכלי והן במישור הרגולטיבי; בית הדין נתן אמון בגרסאות סותרות של המשיבים בדבר גובה השתכרותם, מבלי לבחון אותן; בית הדין פסק למשיבים 2 ו- 3 פיצויי פיטורים בסכום יותר גבוה מהסכום הנתבע; גם בחישוב הודעה מוקדמת שגה בית הדין עת ראה במשיבים כעובדים במשכורת ולא כעובדים בשכר; לא היה מקום לחשב את הפנסיה לפי צו ההרחבה שאינו חל על המשיבים; המשיבים לא היו זכאים לדמי כלכלה, שכן הכלכלה בעין ניתנה להם והם לא הוכיחו אחרת וכי מדובר ברכיב שהינו בגדר "זכות נילווית", כך שאין להתייחס אליה כאל זכות לפידיון.

9.   המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לטענתם, מדובר בזכויות מכוח חוקי המגן שהמשיבים היו זכאים לקבלן לפני למעלה משלוש שנים, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מפורט ומנומק כראוי, מבוסס בעיקר על תשתית עובדתיות, תוך שבית הדין קובע ממצאי מהימנות, ובעניינים שכאלה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי קביעת בית הדין בעניין סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים התבססה בין היתר על גרסת המבקשת לפיה העסקתם של המשיבים בשירותה הסתיימה בעקבות דיווח שהעבירה המבקשת לשירות התעסוקה. עוד נטען כי המבקשת מבקשת להציג מסמכים חדשים, שלא ברורה אמיתותם ומהימנותם, על מנת להוכיח גרסה חדשה ובעצם להביא לשינוי חזית. המשיבים מוסיפים ומציינים כי טענת המבקשת לפיה לא יהיה באפשרותה להיפרע מהמשיבים אם תשלם הסכום הפסוק ולאחר מכן תזכה בערעור, נטענה בעלמא ללא ראשית ראיה לכך.   

10. בתשובה לתגובה מציינת המבקשת כי המשיבים נמנעו מלהתייחס לטענותיה בדבר חוסר האפשרות לגבות מהם כספים בחזרה אם יתקבל הערעור. עוד נטען כי אין בטיעוני המשיבים כל עילה שלא ניתן לעכב ביצוע של פסק הדין בכפוף להצעת המבקשת - להפקיד בקופת בית הדין ערבות בנקאית בגובה הסכום הפסוק, עד להכרעה בערעור.

הכרעה

11. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים . כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור .